חדשות וכתבות
 
:עקבו אחרינו ב

טור דה פראנס: השנים הראשונות

מלינה בצדי הדרכים ועד רמאות, איומים ורודפי בצע. השנים הראשונות של הטור דה פראנס נראו אחרת לגמרי ממה שאתם מכירים היום...

רפי ידידיה
תמונות: letour.fr

 

פריז, נובמבר 1902, בבית קפה אופנתי נפגשים מספר אנשים וביניהם אנרי דגראנז', עורך העיתון הצרפתי "ל'אוטו", ואחד מבעלי העיתון. מטרת הפגישה הייתה לגבש מענה שיווקי לשני מירוצי אופניים שהיו תחת חסותו של עיתון מתחרה – מרוץ "פריז-בורדו" ומרוץ "פריז בראסט". הרעיון היה לעורר את תשומת לב ההמונים באמצעות מרוץ אופניים ארוך, קשה ומפרך יותר, כאשר התכנון המקורי היה לערוך מרוץ בן חמישה שלבים שיעבור דרך חמש ערים מרכזיות: ליון, מארסיי, נאנט, בורדו ומסתיים בפריז. מאחר והערים רחוקות זו מזו, התכנון היה לצאת בערב, לרכוב במהלך הלילה והיום, לסיים אחה"צ, לנוח יום אחד ולצאת שוב לדרך למחרת - כ-400 ק"מ ביום. המרוץ שהתגבש לא הצליח לסחוף את ההמונים, ולמעשה בקושי 15 רוכבים תימהוניים נרשמו.

הטור הראשון יוצא לדרך

אך איש כמו אנרי דגראנז' לא ישבר בגלל זוטות; הוא תכנן את המסלול מחדש – הפעם עם שישה שלבים, קבע את מועד הזינוק לראשון ביולי (עד התשעה עשר בחודש - כך יוכלו הרוכבים לנוח מהמסלולים הארוכים – כ-400 ק"מ ליום), והוסיף תמריץ כספי; משכורת של יום עבודה לכל מי שירכב במהירות ממוצעת של 20 קמ"ש ומעלה, ופרסים של 3,000 פרנק למנצח היומי ו-12,000 פרנק למנצח בתחרות. השינויים הללו הובילו 80 מתחרים אל קו הזינוק - והטור דה פראנס הראשון יצא לדרך! אלפי קילומטרים שהחלו בבית הקפה "ראביל מאתן" שבו נולד לראשונה הרעיון, ועד קו הסיום שאליו הגיע ראשון מוריס גארין.

tour de france
רמאות, איומים וחבלות...

בעקבות הצלחתו של הטור הראשון, המרוץ השני כבר משך אליו הרבה יותר רוכבים, אולם עד מהרה הוא זכה לכינוי "הטור האחרון", זאת משום שרוכבים רבים נפסלו בטענה לרמאות - כולל אותו מוריס גארין שניצח בטור הראשון. המסלולים הארוכים, הרכיבה בשעות החשיכה והפיקוח המוגבל לאורך המסלול, לא אפשרו למארגנים לעקוב אחר כל רוכב ורוכב. רוכבים רבים ניצלו את המצב וערכו קיצורי דרך, עלו על מכוניות בעליות ונעזרו באנשים כדי לתקן תקלות - דבר שהיה אסור על פי החוקים. היו גם איומים על רוכבים מצד בעלי אינטרסים, חבלות באופניהם של רוכבים מובילים ושאר מאפיינים כאוטיים. הייאוש של אנרי דגראנז' היה כל כך גדול, שהכותרת במהדורת סיכום הטור הייתה "הסוף".

ובכל זאת זינק הטור השלישי

כנראה ואנרי דגראז' סבל מזיכרון קצר, כי בדיוק שנה מאוחר יותר הוא הזניק את הטור השלישי, כשהפעם כל השלבים נרכבו באור יום כדי למנוע רמאות, הוגבר הפיקוח באזורים הבעייתיים, סוננו רוכבים "עושי צרות" והמרוץ חולק ל-11 שלבים במקום שישה. הטור נחל הצלחה גדולה, וזו השתקפה היטב במכירות העיתון של דגראנז'; מתפוצה של כ-25,000 עיתונים לפני הטור הראשון, ועד לכרבע מיליון עותקים בשנת 1908.

שותים מנחלים, ישנים בצדי הדרכים

משנה לשנה הטור משך תשומת לב גדולה יותר, ולמעשה התקיים ברציפות למעט בשנים של מלחמות העולם. מהר מאוד תפס הטור את תשומת הלב של רוכבי האופניים באירופה, והפך למשאת נפשם של רוכבים רבים. חשוב לציין שהתנאים במרוצים הראשונים היו בלתי אפשריים; הקטעים היו ארוכים מאוד ולעיתים בני 400 ק"מ ביום, רוב הדרכים היו דרכי עפר, רכבי ליווי לא היו בנמצא, וכל רוכב דאג לעצמו בכל מה שקשור לאוכל, מים ומקומות מנוחה. לא פעם נראו הרוכבים שותים מהמעיינות והנחלים בצדי הדרכים, קונים אוכל מחוות לאורך המסלול וישנים בבתיהם של תושבי הכפרים והערים שבהם הסתיימו הקטעים. בגלל סכומי הכסף הגדולים שהובטחו למנצחים, נרשמו למרוץ גם אנשים שבאו ממעמד הפועלים ועסקו במקצועות פיזיים (כמו כורים, סבלים, בנאים וכו') בנוסף לרוכבים המובילים של אותה תקופה.

tour de france 1
החוקים המוזרים של הטורים הראשונים

בשנים הראשונות חל איסור מוחלט על שימוש באופניים עם הילוכים, וכל רוכב נדרש לתקן את אופניו בעצמו ללא סיוע של גורם חיצוני. רוב הרוכבים העדיפו לרכוב בטורים הראשונים עם גלגלי עץ מחשש להתחממות החישוק בירידות ופגיעה בדבק שהדביק את הפנימיות אל גלגלי המתכת. לאורך השנים ליוו את הטור חוקים מוזרים נוספים כמו הדרישה לצבע צהוב אחיד לכל זוגות האופניים וללא שם היצרן, איסור על רכיבה בפלוטון, אפשרות לרוכבים לפרוש ולחזור אחרי מספר ימים ולהתמודד על ניצחונות יומיים, ואיסור נוסף שהיום נשמע מוזר: איסור על נותני חסות לטור בטענה ש"פרסום פוגם ברוחו של הטור"....

חייבים לשנות את הפורמט

הטור ידע עליות ומורדות לאורך השנים עד שצליל פעמוני מלחמת העולם השנייה קטע שוב את רצף המרוצים. רק ב-1947 חודשה המסורת והטור החל שוב לצבור תאוצה. האופוריה נמשכה עד שבשנות השישים הבינו המארגנים כי אי אפשר להמשיך יותר את הטור בפורמט הנוכחי, וכדי להמשיך לקיים את המרוץ - יש צורך בכסף. הדרך היחידה לגייס את הסכומים הנדרשים הייתה באמצעות נותני חסויות. המארגנים התמסרו אל נותני החסויות, ומאז למעשה - הכל השתנה...